ברוכה השבה לעולם החיבור

ברוכה השבה לעולם החיבור

"ברוכה השבה לגן החיבור", קידמה את פניי דמות סוריאליסטית ולא ממש מוכרת, מפתיעה. "הגעת כי את יודעת שהגיע הזמן להסתכל פנימה לתוכך.
חיכיתי לך, כולם שמחים שבחרת לחזור לעולם הקסום שקל לשכוח איך מגיעים אליו", המשיכה הדמות שהופיעה פתאום בחיי ממש כשם שהופיע הקיץ, קצת אחרי שהתיישבתי על הדשא המבריק משמש של 8 וחצי בערב של ונקובר.
"סליחה. שכחתי איך מגיעים לכאן", אמרתי, לא בטוחה מה אני מרגישה.
"באמת שכחת איך להגיע לכאן, אה? רוצה שאזכיר לך שבעולם זה את לא עסוקה בלומר שאת מצטערת? שאת פשוט מגיעה לכאן מתי שאת באמת מוכנה להגיע לכאן? כשאת לא רוצה, את פשוט לא כאן. בלי סליחה. בלי מצטערת. איך אפשר להצטער על משהו שאת לא מסוגלת, לא בשלה לעשות?"
"תודה על ההבנה. אני מעריכה את זה", השבתי.
"באמת שכחת איך מגיעים לכאן, אני מבינה… שכחת שבעולם הזה לא צריך לשמור על נימוס. אני באמת מבינה שלא קל להגיע לכאן כשחיים כל החיים בחברה שלנו. לא קל להיות בנאמנות לעצמך, בהקשבה לעצמך, לגוף שלך, לרצון העצמאי האישי, אחרי שהתרגלת כל כך יפה להיות בחורה מנומסת ונחמדה לכולם, ילדת כאפות או נפוחת אגו. אלו שני מצבי קיצון שמובילים לאותו המצב בדיוק. כמו אכילת-יתר או תת-תזונה.
מפחיד להסתכל, אבל מה שמפחיד יותר, זה לא להסתכל, כי אז את לא קיימת. מנוחה שלא מאמצת את כח החיים היא לא שווה, ואת עסוקה במנוחה כדי לברוח מהחיים שלך. במקום להציב את המטרות שחשובות לך באמת.
ככה את לא מתאמצת למען מה שחשוב לך אז זאת מנוחה ללא תגמול", תוך כדי הוצאתי מהתיק שלי שוקולד, פתחתי את העטיפה והתחלתי ללעוס.
"נו, באמת, למה את עושה את זה לעצמך? הרגשות שלך הם מתנה שמספרת לך על עצמך. לא חבל לאלחש אותם?"
לא הבנתי על מה היא מדברת.
"זה באמת עושה עושה לך טוב, השוקולד הזה?"
"לא יודעת. כן. אולי", השבתי מבולבלת.
"בקיצור, לא", קבעה, ואני לא יכולתי להתווכח. "בכל מקרה, בכל פעם שבה הצלחת לצאת מתחום הנוחיות של הדפוסים שלך, הנוחים אך לא מתגמלים, לכמה רגעים, שעות או ימים, היית בעולם הזה. היית פה, כאן"
הנחתי את השוקולד על הדשא.
תחושת משיכה-דחייה רוטטת ומצמררת אותי. פחד, חוסר ודאות, חוסר בטחון.
כמו לגלות שעד עכשיו היית עם אטמים באוזניים, ועכשיו באו והוציאו לך אותם.
החיים יכולים להיות שונים ממה שהיה עד עכשיו, היה לי בטחון בכך.

מתי הייתי בפעם האחרונה? אולי פעם, כשהייתי קטנה? עוד לפני בית-הספר?

העולם הזה חדש עבורי, אבל אני כמו חיה אותו בפעם הראשונה מתוך ההתלהבות וההתרגשות הלא מוכרת הזאת, המפעימה, ולומדת את העולם דרכה.
לא זוכרת מתי ניווטתי עם המפה הזאת, אבל התחושה היא, שאין ברירה אחרת.
אני פוחדת מהעצמאות הזאת, מההתבוננות פנימה, משאילת השאלות שעולות. בוער לי בעצמות, חשה פחד בכתפיים, אבל רגע מייד לאחר מכן הקלה, חופש, שחרור,
אני כואבת, ונותנת לכאב לצאת החוצה ממני בבכי.
אני מאוהבת בחיים. מתי בפעם האחרונה הייתי מאוהבת ככה בחיים?

העוצמה הזאת היא כמו התאהבות חזקה יפה כל כך שקשה להכילה.

אני מתחילה לחיות את החיים שלי. אין לי ברירה אחרת מעכשיו.
אגיד להתראות לעבודת המזכירות. מעכשיו אני יוצאת
לחפש את הדרך שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s