ישנו דבר קסום, באי הדחקה של רגשות.
גם אם הם חוזרים ונשנים. השאלה היא, מאיזו פרספקטיבה באים אליהם. אם באים ונוחתים לתוכם, או אם באים ומתבוננים בהם, נמצאים איתם ביחד, בשביל ללמוד מהם… לזכור, שיש אותי, ויש את הרגשות, התחושות, ואנחנו לא אחד.
לפני כמה ימים, בנושא של סוגייה מתמשכת בחיי, נתתי לעצמי פשוט להרגיש את העצב שיש שם.
פשוט יש שם עצב… ונתתי לו להיות, ונתתי לעצמי לחוש אותו. עלו כל מני תחושות בגוף, אולי גם דימויים וזכרונות.
העצב התחלף, והפך לתסכול, תסכול עצוב, עצבני, עייף, כמו אומר נואש…
רציתי להיות איתו. שאלתי אותו למה הוא כל כך מתוסכל,
ועלתה לי תשובה שגרמה לי להבין, לא רק באופן שיכלי, את המהות של התסכול. כלומר למה החלק הזה בתוכי מרגיש כזה עצבני ומתוסכל.
הבנתי שאם אני אתאמץ פחות, באותו הקשר שמעסיק אותי, כל הנושא הזה יכול להיות פחות מתסכל…
מסע לעד 