ישבנו איפשהו עם חבר, וכשנפרדנו ממנו, הלכנו לקחת את האוטו מהחניה.
והתחלנו לדבר על מה שאנחנו רוצות לעשות… אבל האמת? זה היה כל פעם לזרוק את הכדור לידיים של השנייה, בלי לקחת אחריות על מה כל אחת מאתנו רוצה לעשות כרגע.
ואז קלטנו שזה המצב, אבל המשכנו לנסוע, דוחות את ההחלטה.
מתישהו שמנו לב לזה שאנחנו באוטו ואנחנו לא יודעות לאן בעצם,
ואז החלטנו לעצור. תרתי משמע.
לדבר ולהחליט, להסגר על עצמנו.
ושהאופניים שלי קשורות באיזה מקום ולא בא לי שיישארו שם, ועל איזו שיחה שהייתה לי ויושבת לי בראש ומעיקה, ועוד כל מני דברים שישבו ביני לבין להרגיש טוב.היא הקשיבה ואחר כך דיברה.
ויש לה עוד דברים שהיא רוצה לעשות, ושכמוני, גם היא הייתה רוצה לעשות דברים ביחד באותו המרחב אבל בלי בהכרח לדבר כל הזמן.
ואז התפנה מקום; להקלה, חיבור וכיף.אז החלטנו שאני באה אליה לישון, נסענו לקחת את האופניים שלי מאיפה שקשרתי אותן, שמנו אותן בבגאז', אחר כך עברנו אצלי בבית ולקחתי כמה דברים, טאז הכלב הסתובב קצת וגם הצרכים שלו בתנועה ובאוויר נענו.
אחר כך המשכנו לביתה שבמושב, בכיף גדול, וכשהדברים האלו מאחורינו, וכנפי פרפר שהבאתי לה על כתפיה, ומסכה שהכנתי, על פניי.
מבחינתי זה מקרה שמראה, כמה קל לפשט תקשורת. פשוט, בכך ששמנו את התסבוכת במרחב המשותף, וראינו עד כמה זה פשוט, עד כמה הצרכים מתנגשים או מתחברים… וכל אחת קיבלה את האמפתיה וההקשבה לה הייתה זקוקה, במקום שכל אחת תהיה בראש ובמתחים שלה.