על ההקלה שבתקשורת מקרבת ומאפשרת

אתמול פגשתי חברה, ותכננו ללכת לים עם הכלב שלה.
ישבנו איפשהו עם חבר, וכשנפרדנו ממנו, הלכנו לקחת את האוטו מהחניה.
והתחלנו לדבר על מה שאנחנו רוצות לעשות… אבל האמת? זה היה כל פעם לזרוק את הכדור לידיים של השנייה, בלי לקחת אחריות על מה כל אחת מאתנו רוצה לעשות כרגע.
ואז קלטנו שזה המצב, אבל המשכנו לנסוע, דוחות את ההחלטה.
מתישהו שמנו לב לזה שאנחנו באוטו ואנחנו לא יודעות לאן בעצם,
אנחנו נוסעות.
אני בתוכי חוויתי מתח, וגם היא חוותה קושי.
ואז החלטנו לעצור. תרתי משמע.
לדבר ולהחליט, להסגר על עצמנו.
ישבנו באוטו, ודיברנו על זה שאנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות לעשות. ששתינו מבולבלות. רצונות מתנגשים בפנים. עניינים שמעסיקים…
אני התחלתי, ואמרתי שאני מרגישה שאני מנסה להיות החברה הכי טובה ומכילה ונותנת מעצמי, ובגלל זה יש לי רצון לבוא אליה, ושאני מכירה את המקום הזה אצל עצמי, ועוד כל מני מחשבות, על דברים שהיו בימים האחרונים ויושבים עליי ומציקים,
ועל מה שאני רוצה כרגע.
אמרתי שיש בי איזה חשש שאני "אצטרך" להקדיש את כל תשומת הלב, ולא יהיה לי זמן ומרחב לעוד דברים שאני רוצה לעשות, בעצם שלא יהיה לי מקום,
ושהאופניים שלי קשורות באיזה מקום ולא בא לי שיישארו שם, ועל איזו שיחה שהייתה לי ויושבת לי בראש ומעיקה, ועוד כל מני דברים שישבו ביני לבין להרגיש טוב.היא הקשיבה ואחר כך דיברה.
היא אמרה שהיא חששה בדיוק מדברים דומים שאני חששתי מהם, למשל שאני אצפה שכל תשומת הלב שלה תלך עליי (מצחיק, אה?),
ויש לה עוד דברים שהיא רוצה לעשות, ושכמוני, גם היא הייתה רוצה לעשות דברים ביחד באותו המרחב אבל בלי בהכרח לדבר כל הזמן.
ואז התפנה מקום; להקלה, חיבור וכיף.אז החלטנו שאני באה אליה לישון, נסענו לקחת את האופניים שלי מאיפה שקשרתי אותן, שמנו אותן בבגאז', אחר כך עברנו אצלי בבית ולקחתי כמה דברים, טאז הכלב הסתובב קצת וגם הצרכים שלו בתנועה ובאוויר נענו.
אחר כך המשכנו לביתה שבמושב, בכיף גדול, וכשהדברים האלו מאחורינו, וכנפי פרפר שהבאתי לה על כתפיה, ומסכה שהכנתי, על פניי.

מבחינתי זה מקרה שמראה, כמה קל לפשט תקשורת. פשוט, בכך ששמנו את התסבוכת במרחב המשותף, וראינו עד כמה זה פשוט, עד כמה הצרכים מתנגשים או מתחברים… וכל אחת קיבלה את האמפתיה וההקשבה לה הייתה זקוקה, במקום שכל אחת תהיה בראש ובמתחים שלה.

היה כיף ומעניין!

סיפור על חברות

עד אתמול, הייתי הרבה בערבה, כחלק מהתנדבות שלקחתי על עצמי עם ילדים במרכז לבודהיזם טיבטי. יש לי חברה שאני מאד אוהבת, שלומדת כאן כבר שנה וחצי, ומאז שהיא עברה תכננו שאבוא לבקר, אבל בסוף זה לא יצא. והנה קיבלתי להיות פה בבוסט של חמישה סופ”שים רצופים, ולפעמים גם במהלך השבוע.

החברה ואני דיברנו שנסע לאילת בתקופה של השבוע וחצי שהייתי כאן. כי זה יחסית, קרוב לכאן.
מעולם לא הייתי באילת עדיין.
והיה לנו בדיוק את הזמן, לפי התכנון, שנספיק לנסוע לשם.
אממה? אנחנו מתכננים תוכניות, ואלוהים צוחק, כמו שאומרים.
נעשיתי ממש חולה, שפעת קשה ומחלישה מאד. חלק בטח חוו את השפעת הזו…
אז במשך כמה ימים שכבתי גמורה במיטה עם חום, עייפות, חוסר אנרגיה, שרירים תפוסים, מנוזלת, ומשתעלת את נשמתי (באמת, זה היה נשמע כאילו יש איזו רעידת אדמה חלק מהזמן!)
קיווינו שאני אבריא, עד שייגמר טווח הזמן בו אנחנו יכולות לנסוע.
אבל זה לא קרה.
כשאני בהתנדבות, רוב הזמן אני לא ישנה אצלה, אלא באוהל ראג'יסטני מופלא שקיבלתי בו מיטה.
באותו לילה, באתי לישון אצלה, והיא דאגה לי ממש לגמרי לכל מה שאני צריכה, למרות שהיא בעצמה קצת הייתה מצוננת.
היא גרה בצופר. מקום שזאת הייתה בשבילי פעם ראשונה בו. לא הכרתי אף אחד חוץ ממנה.
והיא עזרה לי בכל מה שהייתי צריכה, וחברים שלה שגם לומדים וגרים פה עזרו גם הם במה שיכלו, והיה פשוט עונג לחוות את הנתינה הזאת, שהיא חלק מהתרגול בבודהיזם הטיבטי. 

מבחינתי, חוויתי חברות, דאגה ואכפתיות.
וזה היה מרגש ממש, משמעותי ממש ומקרב ממש!
ואילת, מחכה לי. מחכה לזמן אחר. 
עבורי, היה עדיף לשכב גמורה במיטה ולישון ולהשתעל את נשמתי במשך כמה ימים, ולדעת, ובעיקר להרגיש, שאכפת ממני, שיש לי עוד בית בעולם הזה. בית שנקרא חברות. קירבה. אכפתיות.
ובשבילי זאת חתיכת חוויה.
וחתיכת צורך שנענה.
ואני מלאת תודה על כך.
(בסוף גם הגענו לאילת, היה תענוג וגם על כך אני מלאת תודה, אבל זה כבר לפוסט אחר)