סיפור על חברות

עד אתמול, הייתי הרבה בערבה, כחלק מהתנדבות שלקחתי על עצמי עם ילדים במרכז לבודהיזם טיבטי. יש לי חברה שאני מאד אוהבת, שלומדת כאן כבר שנה וחצי, ומאז שהיא עברה תכננו שאבוא לבקר, אבל בסוף זה לא יצא. והנה קיבלתי להיות פה בבוסט של חמישה סופ”שים רצופים, ולפעמים גם במהלך השבוע.

החברה ואני דיברנו שנסע לאילת בתקופה של השבוע וחצי שהייתי כאן. כי זה יחסית, קרוב לכאן.
מעולם לא הייתי באילת עדיין.
והיה לנו בדיוק את הזמן, לפי התכנון, שנספיק לנסוע לשם.
אממה? אנחנו מתכננים תוכניות, ואלוהים צוחק, כמו שאומרים.
נעשיתי ממש חולה, שפעת קשה ומחלישה מאד. חלק בטח חוו את השפעת הזו…
אז במשך כמה ימים שכבתי גמורה במיטה עם חום, עייפות, חוסר אנרגיה, שרירים תפוסים, מנוזלת, ומשתעלת את נשמתי (באמת, זה היה נשמע כאילו יש איזו רעידת אדמה חלק מהזמן!)
קיווינו שאני אבריא, עד שייגמר טווח הזמן בו אנחנו יכולות לנסוע.
אבל זה לא קרה.
כשאני בהתנדבות, רוב הזמן אני לא ישנה אצלה, אלא באוהל ראג'יסטני מופלא שקיבלתי בו מיטה.
באותו לילה, באתי לישון אצלה, והיא דאגה לי ממש לגמרי לכל מה שאני צריכה, למרות שהיא בעצמה קצת הייתה מצוננת.
היא גרה בצופר. מקום שזאת הייתה בשבילי פעם ראשונה בו. לא הכרתי אף אחד חוץ ממנה.
והיא עזרה לי בכל מה שהייתי צריכה, וחברים שלה שגם לומדים וגרים פה עזרו גם הם במה שיכלו, והיה פשוט עונג לחוות את הנתינה הזאת, שהיא חלק מהתרגול בבודהיזם הטיבטי. 

מבחינתי, חוויתי חברות, דאגה ואכפתיות.
וזה היה מרגש ממש, משמעותי ממש ומקרב ממש!
ואילת, מחכה לי. מחכה לזמן אחר. 
עבורי, היה עדיף לשכב גמורה במיטה ולישון ולהשתעל את נשמתי במשך כמה ימים, ולדעת, ובעיקר להרגיש, שאכפת ממני, שיש לי עוד בית בעולם הזה. בית שנקרא חברות. קירבה. אכפתיות.
ובשבילי זאת חתיכת חוויה.
וחתיכת צורך שנענה.
ואני מלאת תודה על כך.
(בסוף גם הגענו לאילת, היה תענוג וגם על כך אני מלאת תודה, אבל זה כבר לפוסט אחר)