אתמול פגשתי חברה, ותכננו ללכת לים עם הכלב שלה.
ישבנו איפשהו עם חבר, וכשנפרדנו ממנו, הלכנו לקחת את האוטו מהחניה.
והתחלנו לדבר על מה שאנחנו רוצות לעשות… אבל האמת? זה היה כל פעם לזרוק את הכדור לידיים של השנייה, בלי לקחת אחריות על מה כל אחת מאתנו רוצה לעשות כרגע.
ואז קלטנו שזה המצב, אבל המשכנו לנסוע, דוחות את ההחלטה.
מתישהו שמנו לב לזה שאנחנו באוטו ואנחנו לא יודעות לאן בעצם,
אנחנו נוסעות.
אני בתוכי חוויתי מתח, וגם היא חוותה קושי.
ואז החלטנו לעצור. תרתי משמע.
לדבר ולהחליט, להסגר על עצמנו.
ישבנו באוטו, ודיברנו על זה שאנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות לעשות. ששתינו מבולבלות. רצונות מתנגשים בפנים. עניינים שמעסיקים…
אני התחלתי, ואמרתי שאני מרגישה שאני מנסה להיות החברה הכי טובה ומכילה ונותנת מעצמי, ובגלל זה יש לי רצון לבוא אליה, ושאני מכירה את המקום הזה אצל עצמי, ועוד כל מני מחשבות, על דברים שהיו בימים האחרונים ויושבים עליי ומציקים,
ועל מה שאני רוצה כרגע.
אמרתי שיש בי איזה חשש שאני "אצטרך" להקדיש את כל תשומת הלב, ולא יהיה לי זמן ומרחב לעוד דברים שאני רוצה לעשות, בעצם שלא יהיה לי מקום,
ושהאופניים שלי קשורות באיזה מקום ולא בא לי שיישארו שם, ועל איזו שיחה שהייתה לי ויושבת לי בראש ומעיקה, ועוד כל מני דברים שישבו ביני לבין להרגיש טוב.היא הקשיבה ואחר כך דיברה.
היא אמרה שהיא חששה בדיוק מדברים דומים שאני חששתי מהם, למשל שאני אצפה שכל תשומת הלב שלה תלך עליי (מצחיק, אה?),
ויש לה עוד דברים שהיא רוצה לעשות, ושכמוני, גם היא הייתה רוצה לעשות דברים ביחד באותו המרחב אבל בלי בהכרח לדבר כל הזמן.
ואז התפנה מקום; להקלה, חיבור וכיף.אז החלטנו שאני באה אליה לישון, נסענו לקחת את האופניים שלי מאיפה שקשרתי אותן, שמנו אותן בבגאז', אחר כך עברנו אצלי בבית ולקחתי כמה דברים, טאז הכלב הסתובב קצת וגם הצרכים שלו בתנועה ובאוויר נענו.
אחר כך המשכנו לביתה שבמושב, בכיף גדול, וכשהדברים האלו מאחורינו, וכנפי פרפר שהבאתי לה על כתפיה, ומסכה שהכנתי, על פניי.
מבחינתי זה מקרה שמראה, כמה קל לפשט תקשורת. פשוט, בכך ששמנו את התסבוכת במרחב המשותף, וראינו עד כמה זה פשוט, עד כמה הצרכים מתנגשים או מתחברים… וכל אחת קיבלה את האמפתיה וההקשבה לה הייתה זקוקה, במקום שכל אחת תהיה בראש ובמתחים שלה.
היה כיף ומעניין!
מסע לעד 