א. הפעוט משחק ולומד
אין בכלל סוף לגירויים שקיימים מסביב. נראה שלעולם הם לא ייגמרו. הוא לוקח את מגוון הצבעים, מקשקש ומשרבט ומצייר. אין סוף לאפשרויות שבהן אפשר לגלות את הצבעים. אין סוף לאפשרויות הצביעה, אין סוף לאפשרויות החזקת הצבעים, אין סוף לאפשרויות המגע.
הוא נשכב על השטיח, ליד שולחן הציורים, ומתבונן באמא מלטפת אותו.
הוא שוכב על השטיח ולפתע מבטו נתקל באחד המדפים; עיניו נוחתות על ספר, שהוא עדיין לא יודע שהוא ספר.
הוא מתקרב לאצטבה שעליה מונח הספר, אבל הוא נמוך מדי. בכל זאת, הוא מנסה לשלוח ידו ולאסוף את הספר. הוא מנסה לטפס על המדף הראשון, כדי לקרב את עצמו למדף השני שעליו נמצא הספר, והנה הוא מצליח.
הוא אוחז בספר, ולוקח אותו לאמא.
אמא קוראת מילים מתוך הספר, הברות שיוצרות מילים שלמות. הוא אוהב את הצלילים, הוא אומר "עוד" כל כמה מילים, ואמא מבינה אותו וחוזרת שוב על אותה המילה.
איזה יפה העולם כשאנשים מבינים אותך.
ב. הפוטנציאל הלא ממומש של הפעוט משחק ולומד
אין בכלל סוף לגירויים שקיימים מסביב. נראה שלעולם לא ייגמרו. הוא לוקח את מגוון הצבעים, מקשקש ומשרבט ומצייר. אין סוף לאפשרויות שבהן אפשר לגלות את הצבעים. אין סוף לאפשרויות הצביעה, אין סוף לאפשרויות החזקת הצבעים, אין סוף לאפשרויות המגע.
אחר כך הוא נשכב על השטיח שליד השולחן.
מבטו נתקל בספר שנמצא על אחד המדפים. הוא רוצה לגלות עוד.
הוא מתקרב לאצטבה שעליה מונח הספר, אבל הוא נמוך מדי. בכל זאת, הוא מנסה לשלוח ידו ולאסוף את הספר. הוא מנסה לטפס על המדף הראשון, כדי לקרב את עצמו למדף השני שעליו נמצא הספר, אבל אז אמא באה וצועקת עליו להפסיק.
היא לוקחת אותו משם, והוא בוכה.
"זה מסוכן", היא אומרת לו.
אם הוא היה יכול לדבר, הוא היה אומר שהוא בסך הכל רוצה ללמוד על העולם, ובגלל זה הוא מטפס על האצבטה. הוא היה מבקש ממנה להחזיק אותו, ולהקריא לו את הסיפור. לעזור לו לטפס.
ג. הילד משחק ולומד
הילד משחק עם הבובות. עובד ולומד בבית הספר ובבית החרושת לפיתוח הדמיון. הוא עובד קשה, מפעיל את המח, את שרירי הידיים והרגליים, מרוכז בלגרום לבובות להשיג את מטרותיהן במשחק. הוא מוביל אותן מפה לשם, משם לפה.
הילד משחק; הוא אקטיבי, הוא יוצר מציאות.
אם רק לא מפריעים לו.
בבית-הבובות גרים: אמא, אבא, אח, אחות, עוד אח, דודה והילה.
"הבובות הולכות לישון עכשיו", הוא אומר תוך-כדי משחק, ומשכיב את אמא, אבא, אח, אחות ועוד אח לישון באותה המיטה. את הדודה הוא משכיב במיטה אחרת, ואת הילה הוא שם גם כן במיטה נפרדת.
"בוקר עכשיו", הוא משכים את הבובות ומקים אותן, הוא מוציא אותן מהבית ושם אותן ליד הצמחים,
"אבא עכשיו זורע זרעים בגינה ואמא מניקה את האח הקטן", הוא מתאר את פעולות הבובות. "צריך עכשיו-עכשיו לזרוע את התרד לחורף",
ואז הוא לוקח את בובה-אחות ומוליך אותה לחדר של הילה. היא דופקת על הדלת ונכנסת, מתיישבת ליד הילה וקוראת סיפור ביחד איתה. בובה-אח בדיוק מסדר את הכלים שהוא צריך להביא בשביל בניית הבית-בחוץ שהוא מתכנן לבנות ביחד עם הילה, שיהיה עוד מקום לשחק בו בחורף, והם גם רוצים לבנות בית על העץ.
"לבובה-אחות מגיעה בובה-חברה, וביחד הן רוצות לבנות בית שיהיה אפשר לגדל בו ירקות שקר מדי לגדל בחורף. אז הן שמות אותם בפנים", הוא אומר בהתלהבות.
"אחר כך הבובות יילכו לעשות הצגה לכל החברים שלהם, להראות להם את מה שהם גילו אתמול כשנסעו לטיול לשדות העגבניות"
ד. הפוטנציאל הלא ממומש של הילד משחק ולומד
הילד יושב ומשחק במשחק קופסא. אבא צופה בטלוויזיה. הוא מצטרף אליו.
הם מסתכלים בחדשות, בחדשות מראים שהערבים רוצים להרוג את הישראלים. בחדשות לא מראים כל כך הרבה דברים. הילד יושב וסופג את תחושות השנאה הללו.
אבא, למה הערבים שונאים אותנו?
אבא, באמת כל האנשים בישראל מתים בגלל ערבים?
"חמוד, אני מצטער, אבל אני רואה חדשות כרגע. זה חשוב.
ואתה צריך בכלל ללכת לישון עוד מעט, כבר מאוחר נורא! אתה צריך לקום מחר לגן!"
…אבא, ערבי גרם לאמא למות מסרטן?
מסע לעד 